אווזים

הראשון בשלישיית שירי האווזים הוא שיר חסר שם הכלול בקובץ קטן של חרוזים לילדים. כתבה רחל המשוררת. הקובץ - בבית ובחוץ - יצא לאור בהוצאה פרטית ב-1930 ומאז נעלם מן המדפים ומן הנוף הספרותי העברי למשך 40 שנה ויותר. פרסומו מחדש של הקובץ ב-1974 היה בבחינת "סנסציה קטנה, גילוי של הפתעה לכל חובבי השירה העברית, ושירת רחל בפרט", כפי שכתב אוריאל אופק באחרית דבר החותמת את הספר. עד אז נעלמה מאוהביה של המשוררת ומחוקרי ספרות הילדים העברית העובדה כי רחל, מן האמהות המייסדות של שירת הנשים העברית, שלחה את ידה גם בכתיבה לילדים. אוריאל אופק מספר כי ב-1973 פנתה אליו עורכת ספרי הילדים בהוצאת ספרית פועלים מירה מאיר, וסיפרה שהגיע לילדיה ספר שירי ילדים שכתבה רחל. אופק הספקן החל להתחקות אחר שורשיו של הספרון שבידי מירה מאיר והתמיד בחקירתו על אף מסרים מרפי ידיים שקיבל מכל עבר. התברר שיבואן צעצועים תל-אביבי שהכיר את רחל ואת שיריה פנה אליה וביקש שתכתוב חרוזים קלים לחוברות מצוירות של חיות-בית שהביא עמו מגרמניה. רחל, שהתגוררה אז בחדר דל בתל אביב והתענתה בשלביה האחרונים של מחלת השחפת, נענתה לבקשתו. לאחר שנכתבו החרוזים הוכנה כריכה צבעונית ועליה שם הספרון ושמות המשוררת והצייר, ונדפסו כמה מהדורות של ספרון צבעוני קטן. הספרונים, כך סיפר היבואן לאוריאל אופק, הוצעו למכירה בחנויות צעצועים ונחטפו מיד. שכרה של רחל היה זהה לזה שנהגו לשלם לה במערכת "דבר": 20 גרוש על כל שורת שיר.

אופק חקר ומצא גם שהצייר וילהלם שאכט שנולד בלייפציג ומת בשנות הארבעים של המאה ה-20 היה בוגר האקדמיות לאמנות של לייפציג ומינכן והתפרסם בעיקר כליתוגרף וכצייר נופים.

כאמור, חרוזיה הקטנים והנלבבים של רחל לילדים ראו אור בשנית ב- 1974 בספרית פועלים, 43 שנה אחרי מותה של רחל. מלבד האווזים - גם הזבוב, התוכי, התרנגול, החתול, החמור, הסוס, הגדי, הפרה, הכלב, היונה, העכבר והכבשה - זכו כל אחד לשיר קצר.

בשירו שְׁתֵּי אַוָּזוֹת עושה ע' הלל שימוש בנושא פסימי ליצירת הומור, אבל הוא חס על הקוראים הקטנים ומסתפק ברמיזה על אחריתן המרה של האווזות: בזמן שהן עסוקות בשאלה הקיומית "מַה נִּשְׁתֶּה / וּמַה נֹּאכַל?" מבין השועל שיוכל לפטור את עצמו משאלת הארוחה הבאה - "וְכָל הַיּוֹם שָׁתָה וְאָכַל..." (ומן הסתם גם הרהר בביטוי "אווזה פותה").

השיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר של אילנה אבן-טוב ישראלי מתרחק מאוד מן הנימה הילדית-רכה של רחל ומן הקריצה הליצנית של ע' הלל. המילה "צְוָחָה" מופיעה בתהלים בהקשר של מצוקה, וכמו הצירוף היחידאי "וקול גדול" - גם בנבואות זעם בישעיהו. את הופעת האווזים מתארת אבן-טוב-ישראלי בפועל "פָּשְׁטָה" שאחת מהוראותיו היא "התנפלה" או "הִשְׂתערה"; הפועל "צָנְחָה" והתארים "שְׁחוֹרַת כָּנָף" ו"כְּבֵדָה" מעצימים את התחושה שהופעתה של להקת האווזים נתפסת כייצוג של אסון. ספרה של אילנה אבן-טוב-ישראלי והדשא שר בכפות רגלי מוקדש לזכר בנה רונן, קצין צה"ל שנפל בעת מילוי תפקידו.

ד"ר נירה לוין