הדרים

הפרדס שקנה משה מוטיפיורי ליד מקווה ישראל באמצע המאה ה-19 סימן את תחילת עידן גידול ההדרים בארץ ישראל. חמישים שנה אחר כך כבר הייתה הארץ נטועה פרדסים, ואלה הלכו והתבססו כמקור ההכנסה העיקרי של היישוב בזמן המנדט הבריטי. במשך עשרות שנים סימלו ייצוא ההדרים והמותג "תפוזי יפו" את שגשוג החקלאות העברית והמפעל הציוני כולו. עד שנות השבעים למדו תלמידי בתי הספר היסודיים על דרכו של התפוז מן הפרדס אל הגולה, והמקראות מלאו יצירות ספרות מגויסות שנכתבו במיוחד לתפארת ההדרים.

הנה שלושה משירי הזמנים ההם.

לאה גולדברג (1911–1970) פרסמה את שירה ב"דבר לילדים" פחות משנה אחרי קום המדינה; זהו שיר הלל לפרדס העברי, לקוטפים ולעובדי בית האריזה - ובעיקר לפירות עצמם. התיאור מפליג בתיאור מעלותיהם – "וּמָה נָאוִים עֲצֵי הָדָר, / יָפֶה הַפְּרִי, בָּשֵׁל" ומשווה אותם למקורות אור ולזהב :"פָּנָס דּוֹלֵק הוּא פְּרִי הָדָר / [...] זָהָב מַבְרִיק שֶׁל פָּנָסִים, / שֶׁל פָּנָסֵי-פֵּרוֹת. / ... נוֹי צוֹחֵק מֵעַל, / לֹא רַק קְרִינָה וָזִיו". את האור הקורן מן הפירות גולדברג מנגידה ל"יְרַק-עָלִים אָפֵל", ובפיו של התפוז היא מניחה את המשאלה להיחלץ מבית גידולו כדי להיבלע בפיותיהם של יושבי ארצות רחוקות. התפוז, כציוני מסור, מקבל על עצמו שליחות: "שַׁלְּחוּנִי בִּסְפִינוֹת גְּדוֹלוֹת / מֵעֵבֶר לִגְבוּלִים" - כדי למסור פריסת שלום מישראל. על הקשר בין יופיים של ההדרים ליפי הארץ היא רומזת בשורה "בַּהֲדָרָהּ אַרְצֵנוּ תִּיף".

בתיה בן-ברק, לימים שָׁלֵו (1927–1991), הייתה סופרת, משוררת ומורה לתנ"ך, רעייתו של המשורר יצחק שָׁלֵו, ואמו של הסופר מאיר שלו. גם שירה נכתב בעידן הפאר של ההדרים, אך הוא חף מכל מליצה ופתוס ורומז בחיבה ובסלחנות דווקא על חולשותיהם של הפירות המואנשים. הזירה היא "פַּרְדֵּס יָרֹק, פַּרְדֵּס נֶחְמָד, / בְּיוֹם שֶׁל חֹרֶף / חֹדֶשׁ שְׁבָט". התפוז ש"מְנַצְנֵץ!" אולי מתייהר לרגע, אבל נחשב "כָּל כָּךְ נֶחְמָד". הלימון מצטנע, "מִתְחַבֵּא לוֹ בֵּין עָלִים, / וְחוֹשֵׁב שֶׁלֹּא רוֹאִים", והאשכולית מתקנאת בשכנתה הפומלה – "פְּרִי עֲנָק וְאֵין דּוֹמֶה לָהּ", אך גם לשניים אלה מובטחת אהדתה של הכותבת.

נורית זרחי (1941-) מסרבת להיות שופר לאג'נדה של הקולקטיב ומעניקה חיים לשפחה המוכנה לשלם מחיר יקר

על רצונה לגעת במלכוּת. בשלוש השורות הראשונות, לפני הופעתו של נושא השיר, מופיעות בסמיכות הקונוטציה המצופה של "הדר" והאסוציאציה הפרטית של המשוררת, שתהום המרחק הסמנטי פעורה ביניהן; "בְּדוּכְנֵי הַיְּרָקוֹת / שׁוֹכְבִים בְּאַרְגָּזִים," מול "כְּמוֹ שְׁמָשׁוֹת וִירֵחִים". ההשוואה לשמשות ולירחים נשענת בעיקר על מעמדם - רחוקים מהישג יד, מיתיים, מנותקים מבני התמותה ובלתי תלויים, ורומזים על מלכות, על זוהר וזהב. גם תיאור שרשרת המחוות הפזרנית-ראוותנית של קיסר סין כפי שראתה אותה הדוברת בדמיונה מעצים את הפער בין הארצי-הצפוי לנדיר-המפתיע בדמיונה של הדוברת. אבל למלכות יש גם צד אחר – השפחה חסרת המוסר שאיננה מתחרטת על מעשיה ונענשת בשוט. גם התמונה הזו נשענת על הדימוי "תפוזים ולימונים כמו שמשות וירחים"; הקיסר ואנשי החצר קרובים לגרמי השמיים; השפחה הקטנטנה קרובה לדוכני הירקות שבמציאות. שם השיר - "הדר" - הוא שמה של קבוצת הפירות, אבל גם מילה נרדפת לפאר ולתפארת המתקשרים למלכות ולסביבתו של קיסר.

נירה לוין