top of page
הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף

הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף

עַל עֵץ הַתּוּת מִמּוּל,

שָׁלְחוּ הֵן הַזְמָנוֹת,

אַחַת נָפְלָה בִּידֵי חָתוּל.

 

הוֹ, צִפֳּרִים קְטַנּוֹת –

שְׁלַחְתֶּן הַזְמָנוֹת?

אֵיזֶה בִּלְבּוּל –

אַחַת בִּידֵי חָתוּל.

 

וּבָאוּ הֲדוּרוֹת לַנֶּשֶׁף

מֶשִׁי קֶסֶם תּוּל,

וְעָפוּ פִּטְפּוּטִים וְצִפְצוּפִים...

פִּתְאֹם חָתוּל!

 

הוֹ, אֵיךְ הַגְּבִירוֹנוֹת

הֶחֱוִירוּ, מִסְכֵּנוֹת...

מֶשִׁי קֶסֶם תּוּל -

מִמּוּל חָתוּל.

 

וְאַמִּיצָה אַחַת קָמָה

וּבְקוֹל דָּרְשָׁה:

"אָדוֹן, צֵא מִיָּד מִכָּאן,

אֵינְךָ מֻזְמָן!"

 

יָד הוּא הִכְנִיס לַכִּיס

מִלָּה הוּא לֹא עָנָה,

וּלְאִטּוֹ שָׁלַף

הַזְמָנָה.

 

נִתְּזוּ הַצִּפֳּרִים

לְכָל הָעֲבָרִים,

וְהֶחָתוּל אַחֲרֵיהֶן...

כָּכָה קוֹרֶה כְּשֶׁאֵין סְדָרִים.

 

הוֹ, צִפֳּרִים קְטַנּוֹת,

מֶשִׁי קֶסֶם תּוּל,

לְכָל הָעֲבָרִים –

אַחַת בִּידֵי חָתוּל.

 

הוֹ, צִפֳּרִים קְטַנּוֹת,

עַל עֵץ הַתּוּת מִמּוּל,

אֵיךְ נֶשֶׁף מַפִּילִים

בִּידֵי חָתוּל?

 

הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ

לְאָן חָמַק הַלַּיְלָה

כְּשֶׁהַבֹּקֶר בָּא?

נֶחְבָּא

בְּתוֹךְ חוֹרֵי הַנְּמָלִים,

לָן בִּמְעָרוֹת דֻּבִּים,

בָּעַרְסָלִים

וּבְקִנֵּי הַגּוֹזָלִים,

עַד שֶׁבָּעֶרֶב תַּן

סִמָּן נָתַן,

קָרְאָה צִפּוֹר לֵילִית:

"עַכְשָׁו הַזְּמַן

לְהִתְעוֹרֵר,

כִּי בֶּחָצֵר

גַּחְלִילִית עִם פָּנָסִים

וּבַסְּדָקִים כְּבָר צִרְצָרִים שָׂשִׂים."

אָז מִבּוֹרוֹת הַמַּיִם הַצְּלוּלִים

עַל הַשָּׂדוֹת וְהַשְּׁבִילִים,

זָרַם הַלַּיְלָה כְּמוֹ מִטְפַּחַת מִשְׁבְּצוֹת

עִם טַבָּעוֹת מִתְנוֹצְצוֹת...

הֵיכָן יִשַׁן מָחָר?

הוֹ, אַל תַּחְשֹׁשׁ, –

הַמְּאוֹרוֹת, הַנְּקִיקִים,

הַבִּנְיָנִים הָעַתִּיקִים,

נָתְנוּ לוֹ הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ.

 

דְבוֹרִים

- לַגִּנָּה, לַגִּנָּה!

- אֵין הַזְמָנָה!

- יֵשׁ חֲתוּנָה!

- נִשְׁפִּיָּה מוּכָנָה!

- אֲנִי צוֹלֵל!

- אֲנִי טוֹבֵל!

- אֲנִי שִׁכּוֹר, אָבָק וָאוֹר!

- אֲנִי טִפָּה שֶׁל דְּבַש

נוֹטֵף,

- אֲנִי נָמוֹג כְּמוֹ טַל

עָיֵף,

- הַאִם פֹּה יֵשׁ מְקוֹם לִינָה?

אוּלַי פִּנָה?

- וַדַּאי כָּךְ מַרְגִישִׁים בִּשְׁעַת זִקְנָה!

פִּהוּק אֶחָד

זִמְזוּם אַחֲרוֹן,

שֵׁנָה.

 

 

מתוך פס על כל העיר

כתבה נורית זרחי

ציירה אודרי ברגנר

דביר 1985

 

מתוך אני אוהב לשרוק ברחוב

כתבה נורית זרחי

צייר שמואל כץ

מסדה 1969

 

מתוך אני אוהב לשרוק ברחוב

כתבה נורית זרחי

צייר שמואל כץ

מסדה 1969

 

הזמנה

הזמנה

בשלושת השירים בקובץ זה – כולם של נורית זרחי – מופיעה המילה "הזמנה".

השיר דְּבוֹרִים עוסק באירוע משמח – חתונה; השורה "אֵין הַזְמָנָה" רומזת שהַכֹּל מוזמנים, ולפיכך אין צורך בהזמנה בכתב או בעל פה. רצף מבעים אקראיים של המשתתפים בחגיגה מעיד על שמחה גדולה, על תנועת יחידים הפורצת את גבולות הקהילה הממושמעת ("- אֲנִי צוֹלֵל! / - אֲנִי טוֹבֵל!") עד כדי שכרון חושים. הלשון הפיגורטיבית טבעית לקהילת האורחים; אחרי מטפורה (" - אֲנִי טִפָּה שֶׁל דְּבַש / נוֹטֵף,") ודימוי ("- אֲנִי נָמוֹג כְּמוֹ טַל / עָיֵף,") מופיעים מבנים קצרים וענייניים של מי שרגילים לחיי עבודה יעילים: "פִּהוּק אֶחָד / זִמְזוּם אַחֲרוֹן, / שֵׁנָה".

 

השיר הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ מתאר את הלילה כיֵשׁוּת הִיוּלִית החומקת מאור היום ומוצאת מקלט במקומות זעירים ("נֶחְבָּא / בְּתוֹךְ חוֹרֵי הַנְּמָלִים,") כמו גם רחבים ("לָן בִּמְעָרוֹת דֻּבִּים"), במקומות המזוהים עם בני אדם ואף תינוקות ("בָּעַרְסָלִים / וּבְקִנֵּי הַגּוֹזָלִים"). תחושת אי-נוחות מתלווה לתיאור, ואף מתגברת כשמאוזכרים אלה שמאותתים ללילה לצאת ממקומות המסתור אל העולם: "תַּן" ו"צִפּוֹר לֵילִית" המסומנים ככוחות אפלים, וכן "גַּחְלִילִית עִם פָּנָסִים" ו"בַּסְּדָקִים כְּבָר צִרְצָרִים שָׂשִׂים" המוסיפים לזירה מעין שפת סתרים של הבהובים ורחשושים. המילים "זָרַם הַלַּיְלָה" רומזות על כוחו המתגבר של הלילה שקשה לעצרו, והדימוי "כְּמוֹ מִטְפַּחַת מִשְׁבְּצוֹת / עִם טַבָּעוֹת מִתְנוֹצְצוֹת..." אפשר שרומז על גורמים שהיו מסומנים כשליליים (צוענים?) כשהשיר נכתב בשנות השישים של המאה ה-20. המילה "הזמנה" מופיעה רק בשורה האחרונה של השיר, בצירוף "הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ", כחלק מתובנה מאיימת, מייאשת; הלילה יופיע כאן תמיד, שוב ושוב.

 

השיר הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף עוסק לכאורה באירוע משמח, אלא שהאסון מתברר כבר בבית הראשון; הציפורים תכננו להתכנס ולחגוג במקום אחד – על עץ התות, אולם הזמנה לחגיגה "נָפְלָה בִּידֵי חָתוּל". דומה שהדובר/ת-מספר/ת (בהיות השיר סיפור מחורז) נוטה לשמחה לאֵיד; שלוש פעמים מופיעה השורה "צִפֳּרִים קְטַנּוֹת", אחר כך מופיעים התואר המקטין "גְּבִירוֹנוֹת" והתואר המחליש "מִסְכֵּנוֹת". תגובות הבהלה של הציפורים מתוארות כ"פִּטְפּוּטִים וְצִפְצוּפִים" והאשמה מיוחסת רק להן ("כָּכָה קוֹרֶה כְּשֶׁאֵין סְדָרִים"). במשפט "וּלְאִטּוֹ שָׁלַף הַזְמָנָה" ההזמנה נשלפת ככלי נשק, ואחרי השליפה "נִתְּזוּ הַצִּפֳּרִים / לְכָל הָעֲבָרִים, / וְהֶחָתוּל אַחֲרֵיהֶן...". השיר מסתיים בתוכחה המכוונת לציפורים, ואת סוף המעשה – מַר יותר או פחות – אפשר רק לשער.

 

ד"ר נירה לוין

 

bottom of page