הזמנה

הזמנה

בשלושת השירים בקובץ זה – כולם של נורית זרחי – מופיעה המילה "הזמנה".

השיר דְּבוֹרִים עוסק באירוע משמח – חתונה; השורה "אֵין הַזְמָנָה" רומזת שהַכֹּל מוזמנים, ולפיכך אין צורך בהזמנה בכתב או בעל פה. רצף מבעים אקראיים של המשתתפים בחגיגה מעיד על שמחה גדולה, על תנועת יחידים הפורצת את גבולות הקהילה הממושמעת ("- אֲנִי צוֹלֵל! / - אֲנִי טוֹבֵל!") עד כדי שכרון חושים. הלשון הפיגורטיבית טבעית לקהילת האורחים; אחרי מטפורה (" - אֲנִי טִפָּה שֶׁל דְּבַש / נוֹטֵף,") ודימוי ("- אֲנִי נָמוֹג כְּמוֹ טַל / עָיֵף,") מופיעים מבנים קצרים וענייניים של מי שרגילים לחיי עבודה יעילים: "פִּהוּק אֶחָד / זִמְזוּם אַחֲרוֹן, / שֵׁנָה".

השיר הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ מתאר את הלילה כיֵשׁוּת הִיוּלִית החומקת מאור היום ומוצאת מקלט במקומות זעירים ("נֶחְבָּא / בְּתוֹךְ חוֹרֵי הַנְּמָלִים,") כמו גם רחבים ("לָן בִּמְעָרוֹת דֻּבִּים"), במקומות המזוהים עם בני אדם ואף תינוקות ("בָּעַרְסָלִים / וּבְקִנֵּי הַגּוֹזָלִים"). תחושת אי-נוחות מתלווה לתיאור, ואף מתגברת כשמאוזכרים אלה שמאותתים ללילה לצאת ממקומות המסתור אל העולם: "תַּן" ו"צִפּוֹר לֵילִית" המסומנים ככוחות אפלים, וכן "גַּחְלִילִית עִם פָּנָסִים" ו"בַּסְּדָקִים כְּבָר צִרְצָרִים שָׂשִׂים" המוסיפים לזירה מעין שפת סתרים של הבהובים ורחשושים. המילים "זָרַם הַלַּיְלָה" רומזות על כוחו המתגבר של הלילה שקשה לעצרו, והדימוי "כְּמוֹ מִטְפַּחַת מִשְׁבְּצוֹת / עִם טַבָּעוֹת מִתְנוֹצְצוֹת..." אפשר שרומז על גורמים שהיו מסומנים כשליליים (צוענים?) כשהשיר נכתב בשנות השישים של המאה ה-20. המילה "הזמנה" מופיעה רק בשורה האחרונה של השיר, בצירוף "הַזְמָנָה מֵרֹאשׁ", כחלק מתובנה מאיימת, מייאשת; הלילה יופיע כאן תמיד, שוב ושוב.

השיר הַצִּפֳּרִים עָשׂוּ נֶשֶׁף עוסק לכאורה באירוע משמח, אלא שהאסון מתברר כבר בבית הראשון; הציפורים תכננו להתכנס ולחגוג במקום אחד – על עץ התות, אולם הזמנה לחגיגה "נָפְלָה בִּידֵי חָתוּל". דומה שהדובר/ת-מספר/ת (בהיות השיר סיפור מחורז) נוטה לשמחה לאֵיד; שלוש פעמים מופיעה השורה "צִפֳּרִים קְטַנּוֹת", אחר כך מופיעים התואר המקטין "גְּבִירוֹנוֹת" והתואר המחליש "מִסְכֵּנוֹת". תגובות הבהלה של הציפורים מתוארות כ"פִּטְפּוּטִים וְצִפְצוּפִים" והאשמה מיוחסת רק להן ("כָּכָה קוֹרֶה כְּשֶׁאֵין סְדָרִים"). במשפט "וּלְאִטּוֹ שָׁלַף הַזְמָנָה" ההזמנה נשלפת ככלי נשק, ואחרי השליפה "נִתְּזוּ הַצִּפֳּרִים / לְכָל הָעֲבָרִים, / וְהֶחָתוּל אַחֲרֵיהֶן...". השיר מסתיים בתוכחה המכוונת לציפורים, ואת סוף המעשה – מַר יותר או פחות – אפשר רק לשער.

ד"ר נירה לוין