הכי

המילה הצנועה שפוטנציאל הַהַעֲצָמָה שלה גדל גם בזכות ההקשר ובזכות ההנגנה (אינטונציה) של הדובר, שגורה בפי ילדים ומבוגרים וחיה בשלום עם משלימים שונים; פעלים, תָּאֳרֵי שֵׁם וְתָּאֳרֵי פֹּעַל: הכי חֲזָקָה, הכי טוב, הכי מפחידים, הכי רחוק... בעברית העכשווית שגורים גם הביטויים "הכי בעולם!", "הכי הכי!" ולעתים יש להודות: "לא הכי הכי..."

בשלושת השירים מופיעה "הכי" בכותרת ובגוף השיר, מפי דוברים-ילדים ומנקודת מבטם.

לאה נאור (1935-) נותנת את רשות הדיבור לתלמידה המונה את יתרונות מקום הישיבה שלה בכיתה - "עַל יַד הַדֶּלֶת"; היא נהנית מהצפייה בעוברים במסדרון, ממלאה תפקיד רשמי כשוערת ש"יְכוֹלָה לָקוּם מָתַי שֶׁאֲנִי רוֹצָה / לִרְאוֹת אִם הַדֶּלֶת סְגוּרָה", וחותמת ברמיזה (תמימה או שמא מִתַּמֶמֶת?) לַיִתרון הגדול ביותר שאפשר לקוות לו; "כִּמְעַט לֹא נִשְׁאַר לִי זְמַן / בִּשְׁבִיל לַעֲנוֹת לַמוֹרָה."

מרים אלון (2011-1938) מתארת מפי ילדה המתארת מנקודת מבט נאיבית אך עניינית את השינויים בגן הילדים "אַחֲרֵי שֶׁאֵלִיָּהוּ / הַבַּעַל שֶׁל הַגַּנֶּנֶת זֶהָבָה מֵת". הילדה מזהה עצב, עיניים אדומות מבכי ובגדים שחורים כסימני אבל, מעניקה פרשנות לשתיקה ולהיעדר העשייה של הגננת: "וְכָל הַיּוֹם רַק חָשְׁבָה מַחְשָׁבוֹת". הדוברת הרכה בשנים מפרטת בבית השני הארוך מאוד את ההשפעה הדרמטית של המוות ושל האבל על הגן – אולי כתיאור מטפורי לרגשותיה שלה; השפעת המוות על סביבת הגן - "בַּחוּץ נָבְלוּ הַבָּצָל וְהַצְּנוֹנִית / וּבְכָל הָעֲרוּגוֹת שֶׁשָּׁתַלְנוּ בַּגִּנָּה / צָמְחוּ רַק עֲשָׂבִים שׁוֹטִים וְיַבְּלִית", ועל תכולתו: החפצים מבטאים את הדממה – "אֲפִלּוּ הַתֹּף [...] לֹא הִשְׁמִיעוּ עוֹד נִגּוּנִים [...] הַדֻּבִּים יָשְׁבוּ בְּשֶׁקֶט [...] הַנַּדְנֵדוֹת לֹא חָרְקוּ עוֹד", את חוסר הנוחות שהילדים חשים – "וְהַסְּפָרִים הִתְכַּוְּצוּ זֶה לְיַד זֶה [...] וְהַקֻּבִּיּוֹת עָמְדוּ בַּפִּנָּה, כְּמוֹ יֶלֶד 'בְּעֹנֶשׁ', מְבֻיָּשׁוֹת וּנְזוּפוֹת", ואת הזדהותם עם הגננת האבלה – "הַנַּדְנֵדוֹת... רַק עָמְדוּ דֹּם / וְהִתְקַלֵּף לָהֶן כָּל הַצֶּבַע". העשבים השוטים והיבלית שצומחים בגן מאז האֵבֶל רומזים על מותה המקצועי של הגננת, תוך הקבלה פואטית לקמילת הצמחים: "הַגַּב שֶׁלָּהּ נִהְיָה כָּפוּף כָּפוּף, / וְהַפַּרְצוּף שֶׁלָּהּ כָּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר הִתְקַמֵּט".

שני גרשי (1976-) שם בפי הדובר-ילד שלו שתי שורות פתיחה; הצהרה שגורה המלווה בנימוק שאינו שגרתי: "אֲנִי הֲכִי אוֹהֵב אֶת הַיָּם / כִּי הַיָּם הוּא בְּחִנָּם". מכאן, אחרי שורה ריקה להשמעת הדהוד מטפורי של ההצהרה, הדובר מפרט את סדר היום החברתי שלו בתבנית "גזרה שווה"; מכיוון ש-"הַגַּלִּים בְּחִנָּם / הַחוֹל בְּחִנָּם / הַשֶּׁמֶשׁ בְּחִנָּם / הַצְּדָפִים בְּחִנָּם" (ארבע פעמים "בחינם" בנוסף על זו שבהצהרה!) מתבקשת מסקנה הנמסרת בהגזמה ילדית צפויה; "כָּל הָעוֹלָם / צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּחִנָּם."