מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּגָּן יֵשׁ בַּגָּן / נורית זרחי
זֶה הַגָּן.
וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּגָּן יֵשׁ בַּגָּן,
וּמַה שֶּׁאֵין - אֵין בַּגָּן.
וְעַל אַחַד הָעֵצִים
שֵׁם הַמַּלְכָּה חָרוּט.
בְּסַכִּין חָרַט אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ מִזְּמַן.
הַמַלְכָּה עָמְדָה תַּחַת הָעֵץ שׁוֹתֶקֶת,
וּמִי יוֹדֵעַ - אוּלַי שָׂמְחָה,
כִּי בִּשְׂפָתַיִם סְגוּרוֹת הָיְתָה תָּמִיד מְחַיֶּכֶת,
וְכָךְ חִיְּכָה.
רוּחַ בַּגֶּשֶׁם,
גֶּשֶׁם בַּגֶּשֶׁם.
דָּהָה הַשְׁבִיל, הַקִּיר נִסְדַּק,
אַךְ שֵׁם הַמַּלְכָּה הֶחָרוּט בַּגֶּזַע עָמֹק נֶחְקַק.
לְעוֹלָם לֹא יִשְׁכַּח אוֹתוֹ הַמֶּלֶךְ,
עַד כַּמָּה שֶׁיְּנַסֶּה:
כִּי הוּא גָּדַל עִם הַגֶּשֶׁם הַשֶּׁמֶש
אֶת פְּנֵי כָּל הַגֶּזַע מְכַסֶּה.
זֶה הַגָּן. וּמַה שֶּׁיֵּשׁ בַּגָּן יֵשׁ בַּגָּן,
וּמַה שֶּׁאֵיןׁ בַּגָּן אֵין בַּגָּן.
וְחָרוּט בְּגֶזַע הָעֵץ שֵׁם
הַמַּלְכָּה, שֶׁאֵינֶנָּה יֶשְׁנָהּ כָּאן.
מָה יֵשׁ לַמֶלֶךְ מִתַּחַת לַכֶּתֶר? / לאה נאור
מָה יֵשׁ לוֹ, לַמֶּלֶךְ, מִתַּחַת לַכֶּתֶר?
מַזָל שֶׁאַתֶּם שׁוֹאֲלִים.
מָה יֵשׁ לוֹ, לַמֶּלֶךְ, מִתַּחַת לַכֶּתֶר?
הַגִּידוּ לִי אֵיךְ מִסְתַכְּלִים?
אוּלַי הוּא דּוֹאֵג שָׁם מִתַּחַת לַכֶּתֶר?
אוּלַי כָּל הַזְמַן הוּא רָעֵב?
מָה יֵשׁ לוֹ, לַמֶּלֶךְ, מִתַּחַת לַכֶּתֶר?
עַל מָה הוּא בְּעֶצֶם חוֹשֵׁב?
אוּלַי הוּא פּוֹחֵד שָׁם מִתַּחַת לַכֶּתֶר?
אוּלַי הוּא צוֹחֵק כָּל הַזְמַן?
שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים שֶׁמִתַּחַת לַכֶּתֶר
הַמֶּלֶךְ בְּעֶצֶם קַבְּצָן.
מָה יֵשׁ לוֹ, לַמֶּלֶךְ, מִתַּחַת לַכֶּתֶר?
קָרַחַת? חָלָק? מְתֻלְתָל?
אוּלַי אֵין לוֹ רֹאשׁ שָׁם, מִתַּחַת לַכֶּתֶר?
אוּלַי אֵין שָׁם מֶלֶךְ בִּכְלָל?
לוּ הָיִיתִי מֶלֶךְ / אנדה עמיר-פינקרפלד
לוּ הָיִיתִי מֶלֶךְ,
מֶלֶךְ שֶׁל חַיּוֹת,
מְצַוֶּה הָיִיתִי
בְּשָׁלוֹם לִחְיוֹת,
לַנָּמֵר, וְגַם לַדֹּב,
לֹא לִשְׂנֹא, לֹא לִטְרֹף,
לָאַרְנָב, וְגַם לַקּוֹף -
אֶת כֻּלָּם לֶאֱהֹב.
לוּ הָיִיתִי מֶלֶךְ,
מֶלֶךְ הָעוֹלָם
מְצַוֶּה הָיִיתִי
שָׁלוֹם בֵּין כֻּלָּם.
מתוך אלף מרכבות
כתבה נורית זרחי
ציירה רות צרפתי
ספרית פועלים 1979
מתוך המחזמר מה קרה בארץ מי?
(השיר לקוח מהאתר של לאה נאור)
מתוך אני שר מאושר
כתבה אנדה עמיר-פינקרפלד
צייר נחום גוטמן
מסדה 1973
מלך
שלושת השירים מתבוננים במלך משלוש נקודות מבט;
אנדה עמיר-פינקרפלד (1902–1981) רתמה את המלך - כאן מלך האריות - למרכבת הזהב של הסובלנות והשלום. הדובר, המצהיר על כוונותיו הטובות, מייחס למלך סמכות ערכית-מוסרית: "לוּ הָיִיתִי מֶלֶךְ, / מֶלֶךְ שֶׁל חַיּוֹת, / מְצַוֶּה הָיִיתִי / בְּשָׁלוֹם לִחְיוֹת". הנמר, הדוב, הארנב והקוף, החיים ביער שבו טורפים ונטרפים, יהיו מצווים לחדול משנאתם ולאהוב אלה את אלה. תבנית המשאלה ("לו הייתי...") והאבסורד המובלע בה מבטיחים שהחזון יישאר בגדר משאלת-לב של דובר, העושה בדיוק מה שמצופה ממנו.
לאה נאור (נ' 1935), המניחה בבסיס השיר שאלה חתרנית, מצהירה מראש שאיננה רצינית. לא זו בלבד שהיא שוללת מהמלך שלה את העוצמה ואת הסמכות שיש לו מתוקף היותו סמל שלטון, היא גם שמה אותו ללעג באמצעות אוצר המילים שבחרה - דּוֹאֵג, רָעֵב, פּוֹחֵד, צוֹחֵק, קַבְּצָן, קָרַחַת, מְתֻלְתָל, ובשאלותיה האחרונות עורפת ממש את ראשו ("אוּלַי אֵין לוֹ רֹאשׁ שָׁם, מִתַּחַת לַכֶּתֶר? / אוּלַי אֵין שָׁם מֶלֶךְ בִּכְלָל?"
נורית זרחי (נ' 1941) בראה מלך שתכונתו הבולטת ביותר היא אנושיותו. עטוף יגון על מות המלכה מקשיב המלך לקביעה המגדירה מחדש את מציאות חייו: "מַה שֶּׁיֵּשׁ בַּגָּן יֵשׁ בַּגָּן, / וּמַה שֶּׁאֵין - אֵין בַּגָּן". הזמן אינו מקהה את הכאב; ככל שהעץ מתבגר כך תופסת המלכה מקום גדול יותר בגזע חייו של המלך. המציאות נתונה ומפורשת, אבל נוכחותה החמקמקה של המלכה "שֶׁאֵינֶנָּה יֶשְׁנָהּ כָּאן "מלגלגת על חד-משמעותה.
נירה לוין