מצלול

שלושת השירים כאן שונים זה מזה מכל בחינה; אחד מהם עוסק בהוֹרוּת, אחר מציג שתי גישות לחיים, והשלישי הוא שיר על אהבה נכזבת; שלושה נושאים רציניים, כבדי משקל. ואף על פי כן יש בהם רוח של קלילות וניצוצות של הומור - בזכות מאפיין אמנותי לא-סמנטי: המצלול.

שירה של נורית זרחי (1941-) מציע הצצה לעולמה של קוקייה, כְּאֵם מפוקפקת המטילה את ביציה בקני זרים. המצלול של "קוּקִיָּה פִּנּוּקִיָּה" כולל התחדיש "פִּנּוּקִיָּה" מוסיף הומור אך גם רומז לביקורת. אחרי ארבע השורות הקצרות המפרטות את מיקום הביצים שהטילה הקוקייה ("אַחַת בְּקַן עוֹרֵב [...] אַחַת בְּקֵן שֶׁל תּוֹר") מופיעה שורה שאורכה כופֶה על הקורא לתת עליה את דעתו: "אֶת כַָּל הָאֲחֵרוֹת הִיא לֹא טָרְחָה לִסְפֹּר", שמשתמע ממנה גינוי של הציפור שוות הנפש וחסרת המצפון. מתח בין אהדה לתוכחה ניכר גם בשתי השורות הבאות: "פָּרְחָה מִשָּׁם הַגְּבֶרֶת / קַלָּה וּמְשֻׁחְרֶרֶת".

בשורות המתארות את בקיעת ביצי הקוקייה יש 13 היקרויות של ההברה "קוּ", ו-28 היקרויות נוספות של העיצור K לאורך השיר. כולן מבליטות את נוכחותם של הצאצאים הנטושים ביער. המצלול העיקש רומז שאף שהאֵם העדיפה את טוֹבתה על פני חוֹבתה – היא תשמע כל ימיה את ילדיה הנטושים.

בסיום השיר פיזרה זרחי תחדישים (שבכל אחד מהם מופיע פעמיים העיצור K): "קוּקִיּוֹן" (=גוזל קוקייה), "קוֹקָה" ו"קוֹקֶה" (פעלים מומצאים מהשורש המומצא קק"ה); מלבד הדגשת ההומור והעליצות שבשחרור ממחויבות, המצלול מעצים כאן את מחאת הגוזלים ומבליט את הפקרת הבנים ואת תוצאותיה העגומות גם לאֵם המפקירה.

המניפולציות הצליליות בשירה של גלית מסה מצטרפות לסמנטיקה מוקפדת בטקסט איגיוני מענג. הפורמט ותיק ומוכּר; מספר נתון של אובייקטים הולכים ומתמעטים בדרכים משעשעות או מאיימות, עד שהאחרון שנותר משנה את הפרדיגמה. למשל - "חָטְפוּ שִׁבְעָה כּוּשִׁים קְטַנִּים / סֻכָּר מִידֵי אִשָּׁה./ שׁוֹטֵר תָּפַס אֶחָד מֵהֶם / וְנִסְתַּלְקוּ שִׁשָׁה" (בית משיר גרמני-עממי, תרגמה רות גרבר, 1942).

ההומור נוצר תחילה מאפיון הגיבורים: חֲמִשָּׁה חֲמוֹסִים (חֲמוֹס – חית טרף קטנה) היושבים בשדה חומוס ומכלים את זמנם בין תקוות גדולות לדכדוך משתֵק. בכל בית בשיר מסתלק אחד החמוסים בחשאי ומותיר מאחור את חבריו הרואים שחורות. האחרון, שאינו מצליח להתגבר על הפסימיות – נשאר במקומו.

"חֲמוֹסִים" ו"חוּמוּס" חוזרות בשיר שש פעמים כל אחת, וחרוזים ל"חומוס" חבויים בנקודות החיבור בין שורות:

"אַרְבָּעָה לְבָנִים, אֶחָד חוּם / וּשְׂפָתַיִם לוֹ גַּם לְבָנוֹת"

"אָמְרוּ: כֹּה גָּדוֹל וּמְגֻוָּן הַיְּקוּם / וּסְתָם כָּךְ פֹּה נִתְקַעְנוּ בְּאֶמְצַע הַכְּפָר",

"אָמְרוּ זֶה לְזֶה: זֶהוּ שֶׁטַח תָּחוּם / וּסְלָעִים מִכָּל עֵבֶר חוֹסְמִים אֶת הַגַּיְא",

"מִלְמְלוּ: הַיְּקוּם, הוּא מִמֵּילָא עָקוּם / וּסְעָרוֹת מְהַלְּכוֹת בּוֹ, בְּרַעַשׁ אָיֹם!"

לצד אלה, עשרות המופעים של העיצורים S, H, Z, SH, TS לאורך השיר מאזכרים שוב ושוב את החֲמוֹסִים, ויוצרים סביבה מצלולית שורקת-חורקת ההולמת את חיבוטי הנפש שלהם.

תומר שריג כתב שיר אהבה (או שמא קינה...) על אהובה שנסעה והותירה מאחור לב שבור. השורה הראשונה – "אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה" פועלת על הקורא בעוצמה: תחילה נראה שהיא מציעה דימוי אקזוטי-מתוק – "אֲנָנָס" - לאהובה שנעלמה, בהלימה לאוצר המילים בטקסט. במהלך הקריאה מתברר שהטקסט בשורה הראשונה הוא מעין קוד פונטי מקוצר, המנכיח שלוש פעמים את "אָנָה נָסְעָה": כיצד? "אֲנָנָס" הראשונה כוללת את "אָנָה" ואת מחצית "נָסְעָה". צליל ההברה שנותרה - "עָָָה" - שמקומה נלקח ממנה, מתמזגת עם ההברה "אֲ" שפותחת את "אֲנָנָס" הבאה. בסך הכל, בשורה הפותחת "אֲנָנָס אֲנָנָס אָנָה נָסְעָה" מופיעים הצירופים "אָנָה נָסְעָה, אָנָה נָסְעָה, אָנָה נָסְעָה" שלוש פעמים, כששני הראשונים מכווצים ל"אֲנָנָס, אֲנָנָס". יופי של מניפולציה; מתוחכמת, מעצימה את המשמעות הרגשית ויוצרת מצלול מכשף-מהפנט.