אבא איננו

הצירוף "אַבָּא שֶׁלִּי" הוא אחד הצירופים השגורים והטבעיים ביותר בפיהם של דוברי עברית, קטני קטנים ואף זקנים. "אַבָּא שֶׁלִּי" נאמר לעתים קרובות מתוך תחושה עמוקה של שייכות וקִרבה, של אֵמוּן ושל ביטחון; בשלושת השירים כאן - "אַבָּא שֶׁלִּי" הוא האב המת; אפשר לזהות בהם תדהמה וכאב, כעס, תסכול וגעגועים.

בשירהּ של מרים ילן-שטקליס (1900–1984), הדברים שהדובר-הילד מספר על אביו הולמים את רוח התקופה שבה פורסם השיר (ראשית שנות השישים). האב הנערץ ש"יוֹדֵעַ הַכֹּל" הוא איש עבודה: "יֵשׁ לוֹ סוּס גָּדוֹל [...] הוּא רוֹתֵם הַפְּרָדוֹת [...] הוּא חוֹרֵשׁ הַשָּׂדוֹת". הצירוף "אַבָּא שֶׁלִּי" הפותח את השיר חוזר בו שש פעמים ומבטא שייכוּת-ללא-ספק וגאווה של ילד על אביו. השאלה "לָמָּה", החוזרת חמש פעמים בבית האחרון, לא רק מבטאת את ניסיונותיו של הילד להבין את המתרחש סביבו בשעות הקשות, אלא גם משמיעה את זעקת תסכולו נוכח חוסר הצדק שבמות האב.

לשירה של נורית זרחי (נ' 1941) רקע אוטוביוגרפי; היא עצמה התייתמה מאביה לפני שמלאו לה שש, וכאב האובדן ותחושת החסר מהדהדים בלא מעט מיצירותיה. בשיר לעולם היא חוזרת על מעין השבעה עצמית - "וַאֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶסְלַח / עַל אַבָּא שֶׁלִּי, / וַאֲנִי לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח, / וְכַמָּה זְמַן שֶׁיַּעֲבֹר – / אֲנִי אֶזְכֹּר" - ומתריסה כנגד מי שאחראי לעוולה. ההבדל בין "אִמִּי" המלאכותי לבין "אַבָּא שֶׁלִּי" הטבעי, הישיר, רומז על הקרבה הגדולה להורה הֶחָסֵר.

עוזי בן-כנען (1951–1995) מחפש את הדרך ליצור קשר עם האב המת ולחוש בנוכחותו על אף היעדרו המוחלט. באורח מכמיר לב הוא קובע סימנים שלא יטעה בהם, ומונע כל אפשרות למפח נפש: "עַכְשָׁו תִּהְיֶה אִתִּי כָּל הַזְּמַן, / מַמָּשׁ כְּמוֹ בַּיָּמִים שֶׁהָיִיתָ כָּאן. / אַבָּא".

נירה לוין