גיבור

מהו "גיבור"? מי שגילה אומץ לב וכוחות נפש בלתי רגילים; מי שעשה מעשי גבורה; דמות נערצת שאפשר להזדהות איתה; הדמות הראשית ברומן או בסרט; מי שנמצא זמנית במרכז ההתעניינות; בעל כוח ואומץ לב על-אנושיים, חצי-אל (על פי מילון רב-מילים). ומה לגיבור בשירה לילדים? שלושת השירים כאן מציעים שתי תשובות לפחות.

מרים ילן-שטקליס (1900–1984), במכתב אישי לגצל קרסל, שאסף חומרים ללקסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים (1967), סיפרה בין היתר את הסיפור שמאחורי "דני גיבור". יום אחד, כשהרהרה כיצד מבטאים אהבה בשיר לילדים, "עלה בזיכרוני קטע מאחד ממכתביו של טולסטוי אל סופר צעיר: 'אם רוצה אתה לתאר סוס, תאר אותו כאילו אתה האדם הראשון הרואה את הסוס הראשון בפעם הראשונה בחיים'. אמרתי לעצמי: הלא כך רואה ילד את העולם, וכל אשר יש בו. הדבר בא עלי כהתגלות. ובכל זאת טרם הייתי בטוחה בעצמי ובדרכי [...] הלכתי אל רופאת-שיניים. ישבתי כמחצית השעה בחדר המתנה וחיברתי את השיר 'דני גיבור'." אחרי ששה זמן רב במגירתה של המשוררת, השיר פורסם בראשונה בדבר לילדים ואח"כ נכלל בספר דני (1943). גיבור השיר הוא הילד דני; לאחר שספג מנורית עלבון שובר לב הוא בוש בדמעותיו ומנסה להסתירן בהלימה למוסכמות הזמן - בנים אינם בוכים, בנים מתגברים. הקטגורים של דני הם שניים: אמא ותלמידהּ הנאמן, הלא הוא דני עצמו.

נורית אלטוביה (1938-) נוגעת ברגע פרטי מאוד של מודעוּת וכנוּת ביומו של ילד צעיר, המנסה את כוחו בקפיצות ומעלה את רמת הקושי של האתגרים. על אף הצלחותיו הראשונות – "בְּיוֹם שֵׁנִי כְּבָר קָפַצְתִּי מִשְּׁתַּיִם / וְהִרְגַּשְׁתִּי שֶׁאֲנִי מִתְקָרֵב לַשָּׁמַיִם", אוחז בו פחד כשהאתגר הופך לאיוּם. הילד מנסה לחזק את עצמו במעין הַשְׁבָּעָה בלשון הילדים - "עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת / אַחַת שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ..." אבל הפחד חזק ממנו. הילד אינו מחפש תירוצים, אינו מאשים ואינו מצטדק, אלא מישיר מבט כן ואמיץ אל עצמו: "... וְנָתַתִּי לְיוֹם רְבִיעִי לַעֲבֹר / בְּלִי לְהַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר".

מאיר ויזלטיר (1941-) פרסם ב-2018 קובץ שירים שכתב לבנותיו בילדותן. השיר הָיָה לִי בָּלוֹן גָּדוֹל"מספר בעברית דיבורית-ילדית סיפור בנאלי שתמציתו - היה לי משהו, נתתי אותו למישהי ונשארתי בידיים ריקות. נשמע מוכר? בהחלט; השיר של ויזלטיר מתכתב עם דָּנִי גִּבּוֹר של מרים ילן-שטקליס. אך בעוד דני של שטקליס שופך דמעות עֶלְבּוֹן לאחר ש"נוּרִית אָכְלָה הַתַּפּוּחַ / הַפֶּרַח [הכחול] זָרְקָה בֶּחָצֵר / הָלְכָה לְשַׂחֵק / עִם יֶלֶד אַחֵר" ובוש בחולשתו, הדובר של ויזלטיר, שנתן בלון [כחול] לשוֹש ונשאר בלא כלום מדווח בקיצור ענייני על מצבו החדש. העצב, העלבון והאכזבה ששברו לבבות בשנות הארבעים פינו את מקומם לתכליתיות שוות נפש. אולי, רק אולי הייתה שם גם תהייה לרגע, כעפעוף לפני מבט חדש.

נירה לוין