גננים

שלושה משוררים מתבוננים בְּחיבה בעבודת הגינה, שילדי הארץ למדו לכבד ולאהוב מהוריהם בהתיישבות העובדת, או ממוריהם בשיעורי חקלאות שהתקיימו בבתי הספר לפני קום המדינה ובעשורים הראשונים של ישראל הצעירה. כל אחד מהשירים מאיר היבט אחר של פלא הגננוּת.

רפאל ספורטה (1983-1913), משורר וסופר ישראלי, כתב בעיקר לילדים. שירו גַּנָּנִים מציע לקוראים הדרכה בעבודת הגינה – ברוח של חגיגיות ועליצות, בעברית מדויקת, משובחת ומוזיקלית ובטקסט מחורז ושקול: "שֶׁמֶשׁ בֹּקֶר אַךְ יָאִיר - / לַגִּנָּה נֵצֵא בְּשִׁיר". לאחר הפתיח מופיעות הנחיות מדויקות הנפתחות ברצף פעלים, תחילה בציווי ובפנייה (האופיינית לזמן הטקסט) במין זכר בלבד: "פְּשֹק רַגְלַיִם! הַךְ עַל גּוּשׁ, תְּפֹשׂ... וּנְעַץ! שִׂים...וּלְחָץ! תְּמֹךְ... וַהֲפֹךְ!" מכאן מתכנסים הפעלים לצורת גוף ראשון רבים, הפונָה אל הקולקטיב כחלק ממנו: "נִגְרֹף... נְיַשֵּׁר... נְיַפֶּה... נִזְרַע, נְפַזֵּר" וכו'. פה ושם שזורות אזהרות: "אַל תִּמְעַד!", "בַּזָּרוּעַ - לֹא נִגַּע!"

תהליך עבודת האדמה מתואר מתחילתו עד תומו, כשגיבורו – הזרע, ה"גַּרְגֵּר" הנטמן באדמה – מדומה לתינוק המכוסה בשמיכה וזקוק לשקט, למנוחה ולברכה: "צֶמַח, צֶמַח, שְׁתֵה וּגְדָל!" הבית האחרון בשיר מוקדש לאיסוף היבול, ולהצגה מפורשת של הקשר בין עמל הזורעים לשכר עמלם. התיאור מקושט בברק המתבקש, החגיגי, של "רְסִיסֵי טַל".

אהרן זאב (1900-1968) חתם על יצירותיו בשם "זאב". על שמו "פרס זאב לספרות ילדים ונוער" שהוענק לסופרים ומשוררים עבריים מ-1972 עד 2009. שירו זה, כמו רוב יצירותיו לילדים, כתוב בלשון פואטית ובסגנון מוקפד ומעודן. הוא מבליט בעיקר את הפן האישי של העבודה בגינה; את הפליאה, את החרדה והמתח ואת ההתרגשות המתרוננת מול הנס הגלוי. גם כאן הצמח הנובט מתואר כאילו היה מעין תינוק שמיוחסות לו מודעוּת וכוונה במילים "קָט... עָנֹג... מֵצִיץ... הַשׁוֹבָב". לזרע מיוחס גם טֹהַר בראשיתי-קוסמי: "שׁוֹתֶה בַּלַּיְלָה אֶת הַטַּל / וּבַיּוֹם - / אוֹר שֶׁמֶשׁ וָחֹם".

התואר "קָט" המוענק כאן הן לנבט הן לגן עצמו מעצים את הפלא, ושעת התרחשות הפלא מתוארת בחגיגיות שעל סף המליצה: "הִשְׁכַּמְתִּי עִם טִלְלֵי שַׁחַר לָבוֹא". שתי שורות הפתיחה חוזרות בשינוי קל וסוגרות את השיר, בביסוס הפלא: "וְלִבִּי בִּי רָן: / נָבַט לִי בַּגַּן."

עדולה, הלא היא המשוררת והמתרגמת סבינה מסג (1942-), פרסמה את שירה עשרות שנים אחרי ששיריהם של רפאל ספורטה ושל זאב ראו אור. את מקום הרצינות והחגיגיות בשיריהם תופסים כאן הדמיון וההומור. לילדה המספרת על הגינה אין ספקות, אף לא חששות; הגינה משגשגת ומניבה להפליא!

הכותרת "שותפים" רומזת על ריבוי אלה שיש להם חלק במיזם המוצלח. זהות שניים מתבררת מיד: היַזָם הוא אביה של הדוברת ש"שָׁתַל לִי גִּנָּה", והעובד החרוץ שלזכותו נזקפת פלאיות היבול הוא "גַּמָּד אֶחָד - גַּנָּן!" ש"עוֹבֵד עוֹבֵד עוֹבֵד" בגינה בלילות. הדוברת מסבירה - "לֹא, לֹא סְתָם הַכֹּל צוֹמֵחַ / כְּמוֹ בְּסֶרֶט מְצֻיָּר", ומפרטת בשרשרת מטפורות: "כָּל צְנוֹנִית - מַמָּשׁ יָרֵחַ! / כָּל שְׁעוּעִית - הָרֵי גִּלְעָד!" וכו'. את עצמה, השותפה השלישית בגינה, היא מזכירה בצניעות מתבקשת בסוף השיר: "בַּיָּמִים - אֲנִי עוֹבֶדֶת / וּבַלַּיְלָה - הַגַּמָּד."