כלב

המשאלה "הלוואי שיכולתי לגדל כלב..." מוכרת לילדים רבים, אך התגשמותה תלויה ברצונם הטוב של המבוגרים; סירוב יגרור מפח נפש, קנאה ותחושת החמצה, והסכמה תביא אתה אושר אין קץ. שלושת השירים כאן מייצגים שלושה היבטים של קשר בין ילדים לכלב ונוגעים בהזדהות, במסירות ובאהבה, ובפחד.

הדובר בשירהּ של נורית זרחי (1941-) מחזיק בידו את "הַגּוּר הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי". היצור שנח בכף ידו זעיר ועדין

כל כך, שהילד חש בהלמות לבו הפועם בחרדה מפני הבלתי מוכר. מספר ההברות בכל שורה שונה: "הַגּוּר הֶחָדָשׁ שֶׁלִּי (7) / יוֹשֵׁב (2) / כֻּלּוֹ אֶצְלִי בְּכַף-הַיָּד. (8) // קְצָת רוֹעֵד (3) / לִבּוֹ הוֹלֵם בְּקוֹל (6) / אֶחָד אֶחָד אֶחָד. (6) // אֲנִי יוֹשֵׁב שָׁקֵט-שָׁקֵט (8) / לֹא זָז (2) / שֶׁלֹּא יִפְחַד. (4) // וּכְמוֹ לִבִּי (4) / הוֹלֵם בִּי לִי (4) / בְּכַף הַיָּד (4) // אֶחָד אֶחָד" (4). מספרי המילים וההברות המשתנים משורה לשורה משחזרים את חוסר הסדירות בקצב פעימות לבו של הגור. החזרות לאורך השיר – "אחד אחד אחד"; "שקט-שקט"; "--- לבי / --- בילי" מהדהדות ריתמוס כמו-מכני המזכיר פעימות לב. רק בבית הרביעי מתייצב מספר ההברות על 4 בכל שורה, וכך גם בבית האחרון שבו שורה אחת. השינוי לטובת איזון מספר ההברות משקף את הירגעותו של הגור. הסמנטיקה בבית הרביעי מבטאת גם היא את הרגיעה. שני הלבבות – של הילד ושל הגור – פועמים זה כנגד זה במקצב אחד; "וּכְמוֹ לִבִּי / הוֹלֵם בּי לִי". שִׂכּוּל ההברות של "לִבִּי" – "בִּי, לִי" יוצר שתי מילים אישיות, המבטאות את הזדהותו של הילד עם כלבו.

יהונתן גפן (1947-) כתב שיר סיפורי על הכלבה לוּלוּ – איך נמצאה, איך התאוששה במשפחה המאמצת ונעשתה חיית מחמד אהובה ומוגנת. לאורך השיר חוזרים מבעים המאנישים את לולו: "וְהִיא כְּבָר מַמָּשׁ לֹא הֶאֱמִינָה שֶׁ...", "לוּלוּ יָפְתָּה וְהִשְׁמִינָה מְאֹד", "לָקַחְנוּ אוֹתָהּ לְהַכִּיר אֶת חַיִּים", "הִיא אַחַת מִשֶּׁלָּנוּ, אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים". התיאור המחמיא של לולו לאורך השיר מסתיים בבית האחרון, המחזיר את לולו בקריצה למקומה ה"כלבי", החַף מידע ומהבנה: "וְאָז הִיא נוֹבַחַת אֶל הַיָּרֵחַ, / וְהַיָּרֵחַ אֵינוֹ עוֹנֶה, / כִּי הַיָּרֵחַ לֹא מְשׂוֹחֵחַ, / אֲבָל לְלוּלוּ זֶה לֹא מְשַׁנֶּה."

איילת שדה (1967-) מציגה בהומור מצב הפוך וגיבור המעדיף להימנע ממגע עם כלבים. מנקודת מבטו הלא אובייקטיבית, מדובר ב"... כֶּלֶב גָּדוֹל וְחוּם וּמַפְחִיד. / יֵשׁ לוֹ רֹאשׁ עֲנָקִי וְשִׁנַּיִם חַדּוֹת". הכלב דָּוִד והילד נעים במסלולים מקבילים משני צדיה של גדר; כשדָּוִד מתקרב לגדר הילד מתרחק ממנה. בניגוד משעשע לפחד שמעורר מראה הכלב, הוא נושא שם מקראי מקובל ונעים לאוזן. גם אם נדמה לילד שרוחו של דָּוִד טובה עליו, וש"דָּוִד מַבִּיט עָלַי בְּסַקְרָנוּת / [...] / נִדְמֶה לִי שֶׁהוּא אֲפִלּוּ מְחַיֵּךְ" – הרי שכמו כל אלה שמקנן בהם פחד קמאי מפני כלבים, הילד מעדיף להציל את נפשו ולברוח.

נירה לוין