נמלים

בזכות הפסוק "לֵךְ-אֶל-נְמָלָה עָצֵל רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם" (משלי ו, ו) ובזכות המשל הידוע על הנמלה והחגב (שאחת מגרסותיו מיוחסת לאיזופוס) הפכה הנמלה סמל לחריצות, למשמעת עצמית, לאחריות ולהתמדה.

מנקודת מבט זו כתבה אַנְדָה עָמִיר-פִּינְקֶרְפֶלְד (1902–1981) את שירהּ הַנְּמָלִים הֵן יְחֵפוֹת. המשוררת מעלה על נס את חריצותן של הנמלים - ראו כמה פעלים מעידים על כך: זוֹחֲלוֹת, מִתְרוֹצְצוֹת, מְנַקּוֹת, מְטַאטְאוֹת וְגוֹרְפוֹת. המשוררת מתבוננת בהן בחיבה ובאהדה ומשמשת להן דוברת; שתי השורות "מִי יִתְפֹּר סַנְדָּלִים, / נַעֲלַיִם לַנְּמָלִים?" ממסגרות את השיר ומציעות - ספק בכובד ראש ספק בהומור - דרך להקל על העמלניות הקטנות.

ע' הלל (1926–1990) מנסה לחלץ את הנמלה מן הסמליות המחייבת ומציב אותה בזירה אחרת - הומוריסטית; הוא מייחס לנמלה, שמציאות איננה משמיעה קול - כישרון מוזיקלי, ושוזר בשיר הקטן לא פחות מ- 15 מופעים של ההברה "לָ" או "לָה" המהדהדות שירה קולית. אלא שהנמלה איננה מצליחה להימלט מן הדימוי שדבק בה; גם כשהיא עוסקת באמנות ועל אף ההצטננות שלקתה בה - היא בוחרת לעשות כל מה שצריך כדי להחלים ולשוב חיש מהר למקומה.

גם שירהּ של איילת שדה (1967-), שההומור בו מרומז ומאופק, אינו מניח לנמלים לחמוק מהתכונות המיוחסות להן; השיר מתאר משחק דמיוני של ילדה, המתבוננת בשיירת נמלים ומנסה להסיט אותן ממשימתן, אך לשווא. בסופו של דבר המפקדת כחולת השמלה מתייאשת ומוותרת, והנמלים בשלהן, נאמנות לדרכן.

נירה לוין