נַעֲלֵי הַפֶּלֶא שֶׁל רָחֵלִי - ספר ישן חדש

נעלי הפלא של רחלי

כתבה: פניה ברגשטיין

אייר: אביאל בסיל

הקיבוץ המאוחד 2013

36 עמוד, מנוקד

הסיפור רחלי מאת פניה ברגשטיין ראה אור בראשונה ב-1948, כאחד משלושה סיפורים בספר רחלי, עמוס ואילנה שגיבוריהם ילדי קיבוץ. כ-6 שנים אחרי מותה של הסופרת היה רחלי בין סיפוריה של פניה, שכונסו בספר חרוזים אדומים, איירה צילה בינדר.

הילדה רחלי, כמו פניה ברגשטיין עצמה, חיה בקיבוץ. הסיפור שנכתב עליה פורסם כשבקיבוצים חיו כ-10% מכלל התושבים במדינה שאך נולדה. גם מספר לא מבוטל מן הכותבים לילדים באותה תקופה היו בני קיבוצים ואורח החיים הקיבוצי היה ידוע גם לקוראים צעירים. לפיכך לא נדרשה פניה ברגשטיין להסביר לקוראיה שרחלי חיה בקיבוץ ומהו קיבוץ, שהדיר, הלול והסנדלרייה הם חלק מהקיבוץ, או שחנה, ששלחה את רחלי לסנדלרייה - היא המטפלת בבית הילדים, וכן הלאה.

בהוצאת הקיבוץ המאוחד שהוציאה לאור את חרוזים אדומים בחרו להחזיר את רחלי למדפים במהדורה מחודשת. מאחר שפניה ברגשטיין הלכה לעולמה ב-1950 ולא יכלה למחות, הוכנסו בסיפור שינויים משמעותיים וגם שמו הוחלף.

להלן מימין - השורות הראשונות של הסיפור כפי שכתבה אותו פניה ברגשטיין; משמאל - השורות הראשונות של הסיפור המשוכתב.

הפתיחה לספר נעלי הפלא של רחלי, הקבה"מ 2013

הפתיחה לסיפור רחלי, מתוך חרוזים אדומים, הקבה"מ 1956

רָחֵלִי הַקְּטַנָּה אוֹהֶבֶת לְבַקֵּר בְּכָל פִּנָּה בַּקִּבּוּץ. בַּלּוּל מְצַיְּצִים אֶפְרוֹחִים; בַּדִּיר פּוֹעִים הַטְּלָאִים; בָּרֶפֶת גּוֹעוֹת הַפָּרוֹת וּבַסַּנְדְּלָרִיָּה דּוֹפְקִים הַפַּטִּישִׁים. כָּל כָּךְ הַרְבֵּה יֵשׁ לִרְאוֹת וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה יֵשׁ לִשְׁמֹעַ. אִמָּא דּוֹאֶגֶת לָהּ וְאוֹמֶרֶת, "רָחֵלִי, אֵיפֹה הָיִית הַיּוֹם? זֶה לֹא טוֹב שֶׁאַתְּ נֶעֱלֶמֶת כָּכָה. תַּבְטִיחִי לִי שֶׁלֹּא תִּסְתּוֹבְבִי לְבַד". "מַבְטִיחָה." "בֶּאֱמֶת?" "בֶּאֱמֶת!" כְּשֶׁרָחֵלִי מַבְטִיחָה הִיא מַבְטִיחָה בֶּאֱמֶת. אֲבָל אַחַר כָּךְ הִיא שׁוֹכַחַת.

הַיַּלְדָּה רָחֵלִי עִם שְׁתֵּי הַצַּמּוֹת הַקְּטַנּוֹת וְהַסְּרָטִים הַכְּחֻלִּים, רָחֵלִי מִן הַגַּן הַקָּטָן, נֶעֱלֶמֶת תָּמִיד. כְּשֶׁהַכֹּל אוֹכְלִים - רָחֵלִי בַּדִּיר. כְּשֶׁהַכֹּל מִתְקַלְּחִים - הִיא בַּלּוּל. וּכְשֶׁכָּל הַיְּלָדִים הוֹלְכִים לְטַיֵּל - הִיא בְּסַנְדְּלָרִיָּה. בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת אוֹהֶבֶת רָחֵלִי לְבַקֵּר. בְּכָל הַמְּקוֹמוֹת יָפֶה וְנֶחְמָד. בַּלּוּל מְצַיְּצִים אֶפְרוֹחִים, בַּדִּיר פּוֹעִים הַטְּלָאִים, בַּסַּנְדְּלָרִיָּה דּוֹפְקִים פַּטִּישִׁים, וּבַנַּגָּרִיָּה שׁוֹרְקִים מַשּׂוֹרִים. יֵשׁ כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לִרְאוֹת וְכָל כָּךְ הַרְבֵּה לִשְׁמֹעַ. אֵין הַיּוֹם מַסְפִּיק לְרָחֵלִי. עַל כֵּן הִיא מְאַחֶרֶת תָּמִיד. וְעַל כֵּן אוֹמֶרֶת לָהּ חַנָּה בְּכָל פַּעַם: - רָחֵלִי, לָמָּה שׁוּב אִחַרְתְּ? אֵיפֹה הָיִיתָ? זֶה לֹא טוֹב כָּכָה, רָחֵלִי. רָחֵלִי יוֹדַעַת שֶׁזֶּה לֹא טוֹב. הִיא יַלְדָּה נְבוֹנָה, יַלְדָּה טוֹבָה, רַק שַׁכְחָנִית קְצָת. - אַתְּ מַבְטִיחָה לִי שֶׁלֹּא תְּאַחֲרִי עוֹד? - מַבְטִיחָה. - בֶּאֱמֶת? - בֶּאֱמֶת – בֶּאֱמֶת! וּכְשֶׁרָחֵלִי מַבְטִיחָה הֲרֵי הִיא מַבְטִיחָה בֶּאֱמֶת. רַק אַחַר-כָּךְ הִיא שׁוֹכַחַת. וּכְשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת – כְּבָר מְאֻחָר מְאֹד, וְשׁוּב הִיא הָאַחֲרוֹנָה, הָאַחֲרוֹנָה שֶׁבְּכָל הַיְּלָדִים.

כל שאלה נקודתית על הבדלים כאלה ואחרים בין הטקסט המקורי למשוכתב היא חלק זעיר מהשאלה הגדולה - מוסרית ופילוסופית בעיקרה - בדבר זכותם של בעלי הזכויות לעשות בטקסט ספרותי כבשלהם.

במקרה הזה, רוחה של פניה ברגשטיין נמחתה מן הסיפור שהיה שלה, ואיננה.