דפי המידע של איתמר לוי | דף מס' 60
סמבו - כלב מקיבוץ משמר העמק
מייד לאחר מלחמת ששת הימים, בזמן שירות מילואים ברמת הגולן, תוך כדי סיור לאורך הגבול החדש עם סוריה, קלטה עינו של יואב לביא, את דמותו של כלב זאב גדול מימדים המשוטט לאורך הגבול. יואב, חבר קיבוץ משמר העמק, אסף את הכלב לרכבו, האכיל אותו וטיפל בו. לאורך כל המילואים ליווה אותו 'סמבו' - זה השם שנבחר לכלב - ובלילות ישן תחת מיטתו. בסיום השירות, לא היסס יואב, ולקח את הכלב לביתו בקיבוץ.
יום אחד התקשרו חברים ליואב וסיפרו לו כי חברתם זיוה בן גל מהרצליה, כתבה ספר ילדים על הרפתקאותיו של כלב בעיר הגדולה, והיא מחפשת צלם שיצלם תמונות שיעטרו את הטקסט. יואב, הצלם החובב, שמח על ההצעה, וכעבור כמה ימים קיבל לידיו את הנוסח המלא של הספר.
"שד - שם כה משונה לכלב, אל תבהלו ילדים מהשם הנורא 'שד', כי הוא בסך הכל כלב, כלב-ציד הנמצא בבית ידידי והשם כלל אינו מתאים לו. אמנם צורתו החיצונית גדולה ועצומה, אבל בלבו פנימה הריהו כלב נוח וטוב מאין כמוהו - מנומס, שקט וקול נביחתו בקושי נשמע."
יואב חייך לעצמו. הוא לא היה צריך לחפש כלב כדי לצלמו. 'סמבו' ששכב כל אותו הזמן לרגליו, התאים בדיוק לתפקיד.
אלו התמונות ששלח יואב לזיוה ניר גל כדי לעטר את ספר הילדים שכתבה.
לאחר שסיים את הצילומים, שלח יואב את מעשה ידיו לזיוה שגרה בהרצליה, וכעבור כמה חודשים נשלח אליו הספר 'כלבנו שד'. מה רבה הייתה גאוותו של יואב לראות את צילומיו ואת כלבו 'סמבו' מוצגים לראווה בחנויות הספרים ברחבי הארץ.
גורלו של סמבו לא שפר עליו, למרות התהילה הקצרה לה זכה. לאחר שנתפס פוגע בעגלים ברפת של קיבוץ משמר העמק, נאלץ יואב למוסרו לחבר בקיבוץ שער הגולן, אך גם שם המשיך 'סמבו' בתעלוליו, ושוב נמסר - הפעם לחבר קיבוץ יגור. כעבור כמה ימים, חצה הכלב הענק את הכביש הראשי המוביל לחיפה, ונדרס.
זמן מה לאחר פרסום הספר, פנתה זיוה בן גל ליואב וסיפרה לו כי היא עומדת לפרסם ספר על קורותיו של חתול. היא תיארה באוזניו כמה אירועים מחייו של החתול, וביקשה אותו לצלם עבורה תמונות שיתאימו לסיפור. יואב חיפש ברחבי הקיבוץ חתול מתאים, צילם את התמונות הדרושות, ושלחן להרצליה. כמה הצטער לשמוע כעבור זמן מה, שזיוה נפטרה ממחלה קשה, בטרם הספיקה לפרסם את הספר. מהצילומים לא נשאר לו זכר, ואף את הטקסט עצמו לא ראה מימיו.
במיוחד עבור קוראי דף המידע של איתמר, הצלחנו למצוא את העותק היחיד לספר שכתבה זיוה בן גל באמצע שנות ה-60', ומעולם לא התפרסם.
חתולי החתול
זיוה בן גל
צילום: יואב בליך
[פרסום ראשון, במיוחד לדף המידע של איתמר!!!]
'שד' עדיין לא חזר ומי ימלא את מקומו? הבית ריק ועצוב. טל וניר מחפשים... אולי כלב, אולי חתולה, גם אפרוח קטן יכול להיות, העיקר לנסות ולשכוח את 'שד'.
בוקר אחד כשניגשה אמא להכין את ארוחת הבוקר, ולמזוג כוס קקאו לטל, גילתה כי החלב נגמר. הרי רק אתמול קנתה שני בקבוקים!
"היום אני מוותר על הקקאו!" הכריז לפתע טל, "אשתה רק תה, בלי חלב כמובן!"
כשרצתה אמא לקחת את הגבינה ולמרחה על הלחם, נעלמה כבמטה קסם.
חשד התעורר בלבה, ששני הבנים שומרים סוד הקשור בבעל חיים. אך היכן הם מחזיקים בו?
"יודעת אני את הסוד," אמרה אמא לטל וניר. "אמרו רק היכן אתם מחזיקים את החיה החדשה, ונדאג לה יחד!"
טל וניר פרצו בצעקות שמחה.
הם מיהרו להעלות את החתול שמצאו ושמרו במרתף הבית. היה זה חתול קטן וחלשלוש. שערותיו מדובללות וגופו מלוכלך. הם מצאו ארגז, מלאו אותו בחול, והניחו אותו במרפסת חדרם, עם צלחת חלב וגבינה.
זהו ביתו החדש של 'חתולי' - כך קראו לו טל וניר.
כל יום היו מביאים חברים מבית הספר לראות את החתול החדש, ואת חכמתו כי רבה. טל וניר ניסו לחנך את 'חתולי' כאילו היה כלב נבון. יום אחר יום, בסבלנות רבה ובמסירות, למדו אותו, ולמדו אותו שוב. למרבה הפלא הפך 'חתולי' לחתול מחונך - לקריאה 'תן שלום!' היה מושיט את כפו הימנית, הוא למד כיצד לבקש לרדת לחצר, הוא למד לא לקפוץ מכורסה לכורסה.
רק צרה אחת הייתה. צרה צרורה. אבא זאב לא אהב חתולים, ובמיוחד לא את 'חתולי', כי הוא הזכיר לו בכל פעם את הכלב 'שד' שהלך לאיבוד. "חתול אינו כלב!" אמר אבא. "אני לא רוצה לראות את החתול הזה מסתובב בין רגלי, בבואי מהעבודה!"
בכל פעם שטל וניר שמעו את מכוניתו של אבא החוזר מהעבודה, נטלו את 'חתולי', סגרו אותו במרפסת, ציוו עליו לא ליילל, ורצו לקבל את פני אבא. זאב עשה עצמו כאינו יודע היכן החתול, אפילו שיללותיו נשמעו למרחוק. לבסוף אמר: "מוטב שתשחררוהו וחסל. אבל מחר...!" והרמז היה ברור.
טל וניר החליטו לחבב את 'חתולי' על אבא.בליל חורף אחד שכבו הילדים לישון. החתלתול התכרבל כרגיל במיטתו החמה של ניר. ניר גירש את החתול שוב ושוב, עד שקפץ למיטתו של טל. אך גם הוא גירשו עוד פעם ועוד פעם.
לפתע התעורר אבא לקול יללותיו של 'חתולי'. הוא מצא אותו עצוב ורועד מקור בפינת חדר הילדים. הביט אבא בניר הישן, והביט בטל הישן, והביט בעיניו המתחננות של החתול. רחמיו גברו והוא נטל את החיה המסכנה למיטתו. טל וניר חייכו זה לזה בניצחון.
מאותו יום, כשהיה אבא חוזר מעבודתו, היה 'חתולי' הראשון לרוץ לקראתו, לקפוץ לתוך מכוניתו, ולהתכרבל בין זרועותיו של אבא זאב.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תודה ענקית ליואב בליך ממשמר העמק שצילם את התמונות של 'חתולי' במיוחד לדף המידע!!!, תודה לנורית מהרצליה, ולניר ממצפה רמון, ולזיבון מראש הנקרה שעזרו וטרחו וסייעו לגלות את כתב היד של הספר.
שלוש נשים
הצלמת
נולדה בעיירה סוראז' ברוסיה בשנת 1908. אביה הרופא היהודי שלום סנדר ריבקין היה ציר בקונגרס הציוני הראשון. ערכה מסעות נרחבים בעולם, בהם הרבתה לצלם ילדים. בקרה פעמים אחדות בישראל, אם לצורך עבודות צילום ואם להצגת תערוכות. הורישה לארכיון קרן היסוד אוסף בן 50,000 צילומים. נפטרה בתל אביב בשנת 1970.
הסופרת
נולדה בחוות נס בשבדיה בשנת 1907. אביה האיכר חכר את החווה הנושנה ועבד בה. היא נישאה למנהל מועדון מכוניות והשתקעה בשטוקהולם. למרות שנדרה נדר בצעירותה לא לכתוב ספרים, היא שלחה את הסיפור אותו כתבה לבתה, ולהפתעתה - הסיפור הבלתי חינוכי הכתוב בשפה משובשת פורסם, וזכה לתהילת עולם.
הסופרת והמתרגמת
נולדה בקנינסברג בפרוסיה המזרחית בשנת 1911. אביה היה מפקח בחברת ביטוח. למדה מדעי רוח באוניברסיטאות קובנה וברלין. קיבלה תואר דוקטור על מחקרה בבלשנות שמית. עלתה לארץ ישראל בשנת 1935, עבדה בהוראה בבית ספר תיכון, ואחר כך הצטרפה כעיתונאית לעיתון 'דבר' ו-'דבר לילדים'.
באמצע שנות החמישים חברו שלוש נשים, ויצרו ביחד את אחת מסדרות הספרים הפופולריות ביותר בקרב ילדי ישראל, בכל הזמנים. הצלמת היהודיה אנה [חנה] ריבקין בריק יצרה סדרת סיפורים מצולמים על חייהם של ילדות וילדים בארצות שונות.
ריבקין חברה לסופרת המהוללת אסטריד לינדגרן [גילגי], אשר כתבה את הסיפורים לרוב הספרים בסדרה, ובביקוריה בארץ רתמה את המשוררת לאה גולדברג, שתתרגם את ספרי הסדרה, ואף תכתוב בעצמה שניים מהספרים המתארים את חייהם של ילדים וילדות בארץ ישראל.
בין הספרים ניתן למצוא את 'נוריקו סאן הילדה מיפן', 'אלה קארי הילדה מלאפלנד', 'סיאה הילדה מאפריקה', 'לילבס ילדת הקרקס', 'דירק הילד מהולנד', 'נואי הילדה מתאילנד'.
כמה עובדות שמצאנו במאגר המידע שלנו באתר
הידעת כי בשנת 1956 יצרו אנה ריבקין בריק ולאה גולדברג ספר המתרחש בקיבוץ בארץ ישראל. מדובר בספר 'מלכת שבא הקטנה'- סיפורה של יעל שעלתה ממרוקו, וניסיונות השתלבותה בחיי ילדי הקיבוץ.
הידעת כי חנה ריבקין בריק ולאה גולדברג חברו בשנת 1960 לכתוב ספר נוסף מתוך הסדרה של סיפורים מצולמים על חייהם של ילדים וילדות בארצות שונות - 'הרפתקה במדבר'. מעשה בשלושה ילדים אייל, ענת ושאול בני קיבוץ רביבים בנגב, העוזרים לחפור בשטח עתיקות בתקווה למצוא כתר, ומוצאים חמור.
"בלב המדבר שוכב קיבוץ רביבים. הקיבוץ הוא די חדש בארצנו העתיקה. אבל ילדי הקיבוץ הם לא חדשים ולא עתיקים. ילדים הם ככל הילדים, בני חמש, ובעוד שנה יהיו בני שש, ובני שש יהיו בעוד שנה בני שבע. ואנו נספר סיפור על שלושה ילדים שהם בני חמש וחמש וחצי, עכשיו הם בגן ובשנה הבאה ילמדו בבית הספר."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
תודה לניר על העזרה
מה קרה לבובה של דינה?
דינה דז'טלובסקי נולדה בווארשה (פולין) בי"ח בכסלו תרס"ב, 1 בדצמבר 1901. לאחר שסיימה בית-ספר תיכון בעיר הולדתה, למדה ספרות פולנית באוניברסיטת ווארשה. היתה במשך שנים גננת ומנהלת גן-ילדים, הדריכה וניהלה קורסים לגננות והיתה חברת מערכת הירחון הפולני "חינוך בגן-הילדים". בעת מלחמת העולם השנייה עבדה במועדון-תלמידים, בו ארגנה והפעילה חוגים דרמטיים. ב-1953 נתמנתה מנהלת המחלקה להשתלמות גננות ליד משרד החינוך הפולני. במקביל לפעילותה זו עבדה בתיאטרון-בובות.
ב-1957 עלתה ארצה. כאן יסדה תיאטרון-בובות נייד וכתבה את הרפרטואר של כל הצגותיו. את ההצגות כתבה מחדש כסיפורים שהופיעו בסדרת ספרים מצולמים, שגיבוריהם הן הבובות-השחקניות מעשה ידיה. בכל ספר מובאת עלילה דרמטית פשוטה, בעלת סוף טוב וצפוי, הכתובה בשפה בהירה ונעימה להאזנה - לדוגמא, סיפור על דני שהלך לאיבוד ועל השוטר ניסים שמצאו והחזירו לביתו. או הסיפור כיצד אמא תפרה לרותי בובה. אהבה רותי את בובתה, אך יום אחד שכחה אותה בעגלתו של הירקן סעדיה. מה רבתה שמחתה כאשר הוחזרה בובתה אליה. ספרה "מעשה במעיל רקדן" זיכה אותה בפרס זאב לספרות ילדים ונוער לשנת 1993. דינה דז'טלובסקי הלכה לעולמה בכ"ז בניסן תשס"ב, 9 באפריל 2002
"זוהי דינה. דינה שעושה בובות ומהן עושה ספרים... האם אתם מכירים את רותי, ואת סעדיה הירקן, ואת דני והשוטר נסים, ואת אורי ואת אבא שלו החייל? כולם בובות מעשה ידי דינה. הבובות של דינה, הן לא כמו האחרות שאתם מכירים, הן מציגות בתיאטרון! כן, כן, באמת! הרבה ילדים ראו אותן. אבל צריך להתחיל מהתחלה: כשדינה באה ארצה היא עוד לא ידעה עברית, אבל היא ידעה לעשות בובות לתיאטרון, ויחד אתן היא למדה עברית. זה לא היה קל, אבל לבסוף - עובדה - הן למדו. היום עובדת דינה כך: מחברת הצגה ואחר כך עושה את הבובות, וגם את כל החפצים הנחוצים לבובות בהצגה, ואז היא מציגה בפני ילדי הגנים, ולבסוף הופכת את ההצגה לספר. לא ספרתי לכם דבר חשוב: והוא עד כמה קשה לעשות את כל הפריטים לבובות כדי שיהיו מתאימים וייראו יפה. ודינה היא דייקנית מאוד. היא לא תיקח כיסא גדול מדי או בד לא מתאים. על כל פרט היא עובדת בשקדנות ובתשומת לב. מספר פריטים היה קשה לדינה לעשות, למשל - את הבמה של התיאטרון שלה, או מנורות לתאורה, או מנוע להליקופטר [בספר 'המטריה של רותי'] - בדברים אלה עזר לה ד"ר ריצ'רד נקר דז'טלובסקי. הוא היה רופא, אבל ידע לעשות דברים רבים בידיו, והיו לו תמיד המצאות יפות בשביל תיאטרון הבובות של אמו. לפני שנים אחדות נפטר ד"ר נקר ממחלה קשה, ודינה איבדה לא רק בן, אלא גם חבר טוב ועוזר נאמן בעבודתה... חשבתי שמן הראוי שתכירו אותה ותדעו מי היא, ואיך היא עושה את הבובות שלה, ועד כמה היא אוהבת את הילדים, ומקשיבה להם. רציתי שתדעו שמאחורי כל ספר שאתם מקבלים יש אדם אחד שעובד קשה ובאהבה, ולכן סיפרתי לכם כל זאת."
דברים שכתבה העורכת מירה מאיר בסופו של הספר 'המפוחית של אורי'.
כמה עובדות שמצאנו במאגר המידע שלנו באתר
הידעת כי דינה דז'טלובסקי נפטרה כשהיא בת 100.
הידעת כי לכבוד יום הולדתה ה-100 יצא לאור הספר 'יום הולדת לדינה', ובו באות כל בובותיה הידועות של דינה מספריה לילדים, לחוג את שמחתה.
Comments